הפלאה על כתובות צ״ז

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות צ״ו ע״ב הפלאה על כתובות צ״ח ע״א »

1 תוספות על כתובות פתח ↗

ומוקמינן לכולהו בידא דלוקח - תימה מעיקרא נמי נוקמיה ביד הלוקח אפוכי מטרתא למה לי דאמר הבעל מוציא מיד הלוקח ואחריך מיד הבעל ולוקח מיד אחריך ואמר ר' דנפקא מינה כשיוציא הבעל מיד הלוקח תחלה אם יעשה פשרה בינו לאחריך יפסיד הלוקח ואין נראה לי דא"כ הא דפריך מאי שנא מהא דתנן ומשני התם אית להו פסידא לכולהו הכא לוקח הוא דאית ליה פסידא מה הועילו חכמים בתקנתם כיון דמצי למיעבד פשרה בעל ואחריך ויפסיד הלוקח אלא נראה לי דלאו דוקא קאמר שיוציא הבעל מיד הלקוחות אלא מתוך שאם היה מוציא הבעל מיד הלוקח היה אחריך מוציא מיד הבעל ולוקח מיד אחריך מעיקרא נמי מוקמינן ליה בידא דלוקח משום דאית ליה פסידא ולא יוכל בעל להוציא מידו:

2 כתובות פתח ↗

אִם בְּמַתָּנָה נוֹטְלָן לֹא כָּךְ יָפֶה כֹּחוֹ. כֵּיצַד מוֹכֶרֶת? אָמַר רַבִּי דָּנִיאֵל בַּר רַב קַטִּינָא אָמַר רַב הוּנָא: מוֹכֶרֶת אַחַת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְלוֹקֵחַ מְפַרְנֵס אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. וְרַב יְהוּדָה אָמַר: מוֹכֶרֶת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וְלוֹקֵחַ מְפַרְנֵס אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב הוּנָא: מוֹכֶרֶת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְלוֹקֵחַ מְפַרְנֵס אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: מוֹכֶרֶת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וְלוֹקֵחַ מְפַרְנֵס אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. אָמַר אַמֵּימָר, הִלְכְתָא: מוֹכֶרֶת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְלוֹקֵחַ מְפַרְנֵס אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: דְּרַב הוּנָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעַ לִי, כְּלוֹמַר: לָא סְבִירָא לִי. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מוֹכֶרֶת לִמְזוֹנוֹת, מַהוּ שֶׁתַּחֲזוֹר וְתִטְרוֹף לִכְתוּבָּה? קָמִיבַּעְיָא לְהוּ בִּדְרַב יוֹסֵף. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף: אַרְמַלְתָּא דְּזַבֵּין — אַחְרָיוּת אַיַּתְמֵי, וּבֵי דִינָא דְּזַבֵּין — אַחְרָיוּת אַיַּתְמֵי. מַאי? כֵּיוָן דְּאַחְרָיוּת אַיַּתְמֵי, טָרְפָא, אוֹ דִלְמָא מָצֵי אָמְרִי לַהּ: נְהִי דְּאַחְרָיוּת דְּעָלְמָא לָא קַבֵּילְתְּ עִילָּוָךְ, אַחְרָיוּת דְּנַפְשָׁךְ מִי לָא קַבּוֹלֵי קַבֵּילְתְּ? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: מוֹכֶרֶת וְהוֹלֶכֶת עַד כְּדֵי כְתוּבָּתָהּ, וְסֶמֶךְ לָהּ שֶׁתִּגְבֶּה כְּתוּבָּתָהּ מִן הַשְּׁאָר. שְׁמַע מִינַּהּ: שַׁיַּירָא — אִין, לָא שַׁיַּירָא — לָא.

3 תוספות על כתובות פתח ↗

נכסי בחזקת אלמנה קיימי - וא"ת מה טעם דלא חשבינן נכסי בחזקת הבעל חוב ואמאי מהימני יתמי למימר פרענו במלוה על פה וכי תימא דחשבינן ליה בחזקת אלמנה טפי משום דמוכרת למזונות שלא בבית דין אם כן לרב ושמואל נהי דלית להו כל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"מ כשאיבדה כתובתה לא יהיו יתומין נאמנין לומר פרענו דכיון דמוכרת לכתובתה שלא בבית דין נכסים בחזקתה כי הכא וכי תימא אע"ג דנכסים בחזקתה מיהו מהימני לומר פרענו דמוכחא מילתא מדלית לה כתובה דמחמת פריעה נקרעה מיהו היכא דאיכא עדים שנשרפה לא להימנו ושמא י"ל אי איכא עדים אין הכי נמי א"נ מזונות שאני דכתובה מיד שנפרעה נסתלקה אבל מזונות לעולם יש לה מזונות עד שתתבע כתובתה הלכך הוו נכסים בחזקתן טפי ממזונות. מ"ר. ולא דמי להא דאמרי' בהמקבל ב"מ קי. יתומים אמרו אנו השבחנו ובעל חוב אמר אביכם השביח ומסקנא דמילתא ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמי דהתם מיירי כגון שהיתומין מודים שהקרקע זה לבעל חוב שאביהן עשאה אפותיקי ולכך מסיק כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמי ותדע מדמייתי עלה ספק זה קודם ספק זה קודם קוצץ ואינו נותן דמים והיינו הטעם כיון דלקוץ קאי כמאן דקיץ דמי ולשם מודה בעל האילן שיש לו לקצץ אלא ששואל דמים אם כן ארעא דלגוביינא קיימא נמי מיירי כה"ג. מ"ר:

4 כתובות פתח ↗

תָּא שְׁמַע: הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאת וְאָמְרָה ״מֵת בַּעְלִי״, רָצְתָה — נִיזּוֹנֶת, רָצְתָה — גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ. ״גֵּירְשַׁנִי בַּעֲלִי״ — מִתְפַּרְנֶסֶת וְהוֹלֶכֶת עַד כְּדֵי כְתוּבָּתָהּ.

5 תוספות פתח ↗

וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר - וא"ת מאי נפקא לה מינה בין מה שהיתה מוכרת למזונות ובין מה שתמכור לכתובה נפקא מינה שתוכל למכור ביחד כדי כתובתה אבל למזונות אינה מוכרת אלא לששה חדשי' ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום ועוד אם נשאת אחר שמכרה הלוקח לא יתן כי אם אחת לל' יום ולא תוכל לגבות מהן לכתובה דהא מטלטלין נינהו ומזונות אבדה:

6 תוספות פתח ↗

אי הכי היינו דא"ל רמי בר שמואל לרב נחמן א"כ נמצאת מכשילן כו' - פי' רש"י אי הכי היינו ודאי דא"ל נמצאת מכשילן כו' א"ל בצורתא משכח שכיחי וחייש דלמא אתו ארבי בעקולי והדרי זביני דאי בדאתו ממקום קרוב או שבאו לאלו לבדן דטעמא משום דזבין ולא איצטריך ליה זוזי הדרי זביני מילתא דלא שכיח הוא וליכא מכשול וקשה לפירוש זה דמאי הוכחה היא לעולם אימא לך משום דלא אצטריכו ליה זוזי הדרי זביני ומיהו כל שכן היכא דהוו בעקולי כדמוכח שמעתא דאז הוי מקח טעות יותר ואם כן שפיר קאמר דנמצאת מכשילן לעתיד הואיל דבכל ענין הדרי זביני כדפרשינן הלכך נראה כמו שפירש רשב"ם אי הכי קושיא הוא הואיל דאמר דהאי הדרי זביני דוקא משום דבעקולי הוו קיימי היכי קאמר בצורתא בנהרדעא משכח שכיח הלא זאת בצורתא דארבי בעקולי הוו קיימי פשיטא דלא שכיח הוא ובשלמא אי פשטינן מינה זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני היינו ודאי דשכיחא דרוב פעמים היה להם בצורתא וניחא נמי לפי זה הא דפסקינן הלכתא לפי פשיטת הבעיא:

7 תוספות על כתובות פתח ↗

8 תוספות על כתובות פתח ↗

מתניתין מני רבי שמעון היא דתניא כו' - וא"ת ממתניתין נמי תפשוט דאתיא כרבי שמעון מדקתני לא תמכור את השאר אלא בבית דין דהיינו כר"ש דאמר כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בבית דין וי"ל דחכמים נמי כרבי שמעון סבירא להו בהא דאמר כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד ואי מדקתני מוכרת אפילו ארבעה וחמשה פעמים ומוכרת למזונות שלא בב"ד משמע משום דאכתי לא הפסידה מזונות הוא דמוכרת כתובתה שלא בב"ד:

10 תוספות פתח ↗

אלמנה מן האירוסין הוא דלא נפיש חן דידה אבל גרושה כו' - פירש רבינו חננאל גרושה נפיש חן דידה דיש לה תוספת והואיל ויש לה לגבות כל כך אימא שתמכור שלא בבית דין א"נ יש לפרש שהיא צריכה חן יותר לינשא שהיא בזויה יותר מן האלמנה:

11 שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

וטוען הלוה שהוא פרוע כו'. בתשובת מהרשד"ם סי' מ' ד' ל"ב ע"א דקדק דדוק' כשהלוה טוטן ברי אבל אם טוען שמא אע"פ. שגם המלוה טוען שמא לא מבטלינן שטרא מספק ויפה כיון בדינא ולא הוצרך להביא ראי' מכאן שכן מבואר להדיא לקמן סי' פ"ב סעיף ב' ע"ש ועמ"ש לק' סי' ע"ה ס"ק נ"ז:

12 תוספות על כתובות פתח ↗

בבתוליה בכדרכה אין שלא כדרכה לא - דליכא למימר עד שיהו כולן קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה דאם כן לישתוק קרא מיניה וממילא הוה ממעטינן בעולה שלא כדרכה מיו"ד של בתוליה כמו בוגרת אבל מבתולה בלא יו"ד לא אפשר לומר דהוה ממעטינן ליה דהא בקנס של נערה כתיב בתולה ואפי' הכי יש לה קנס כדאיתא בפרק קמא דקדושין דף י. מודה רבי דלענין קנס דכולהו משלמי וכן גבי נערה המאורסה דכתיב בתולה אמרינן התם דכולהו בסקילה ואפילו רבי לא פליג אלא משום דכתיב לבדו ומיהו קשה לי אימא בבתוליה אתא לרבות בוגרת ולא בעולה שלא כדרכה ונראה לי דמשמע ליה טפי לאוקמיה בבעולה שלא כדרכה משום דמשמע בבתוליה במקום בתולים כלומר במקום בתולים בעינן שתהא בתולה:

13 תוספות פתח ↗

14 תוספות פתח ↗

בתולה שלמה משמע - קשה לרבי אמאי איצטריך למכתב גבי קנס נערה למעוטי בוגרת תיפוק ליה מבתולה שלמה משמע ואפילו אם תמצא לומר ההוא בתולה איצטריך לכדדרשינן ליה באלו נערות לעיל כתובות דף כט: אכתי קשה מהא דאמר בפרק הבא על יבמתו יבמות דף סא: ושם אין בתולה אלא נערה וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאד בתולה ולהאי תנא אמאי איצטריך למכתב בתולה נערה בכל מקום כיון דכתב בתולה ידעינן שהיא נערה ועוד קשה מהא דאמר גבי נערה המאורסה באו עליה עשרה ועדיין היא בתולה כולן בסקילה ואמאי והא כתיב בתולה דמשמע שלמה למעט שלא כדרכה ואפילו רבי לא פליג מהאי טעמא דבתולה שלמה משמע ואמרינן נמי בקידושין דף י. מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי ואמאי והא כתיב ביה בתולה ושמא י"ל התם משום דדרשינן שם ט: בעולת בעל בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה:

16 תוספות על כתובות פתח ↗

איכא בינייהו בעולה לכ"ג - פי' בקונט' בעולה שלא כדרכה וקשה דפלוגתא דר"מ ורבי אלעזר היא בפרק הבא על יבמתו יבמות דף נט. ושם אי כשירה לכ"ג וה"ל למימר ולר"מ דאמר כשירה לכ"ג מאי איכא למימר כדקאמר ולר"ע דאמר כו' ואור"י דמר"ע פריך שפיר כדי לאוקומי ר"ש בן מנסיא שהוא בתרא כר"ע שהיה רבו אבל בהא לא חייש אי פליג ר"מ אר"ש בן מנסיא ור"ח פי' דהכא לא מיירי בבעולה מאחר אלא בכ"ג שאנס בתולה גמורה ולא חשיבה ראויה לקיימה אע"ג דאמר בהבא על יבמתו אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי מ"מ כיון דלכתחלה לא ישא לא חשיבה ראויה לקיימה דהאי לא ישא הוי מן התורה אף ע"ג דאם נשא נשוי ה"נ אמר בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי אע"ג דהוי מן התורה כדמוכח התם ועוד דקאמר התם מתיב רבא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט אלמנה לכ"ג היכי דמי אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה דהויא לה בעולה משמע דבעולת עצמו אסורה לו מן התורה ור"ת לא פירש כן:

17 יבמות פתח ↗

וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה, אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. וּתְנַן נָמֵי: כׇּל מִצְוָה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, יָחִיד — מֵבִיא כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה, נָשִׂיא — מֵבִיא שָׂעִיר, מָשִׁיחַ וּבֵית דִּין — מְבִיאִין פַּר. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, יָחִיד נָשִׂיא וּמָשִׁיחַ — מְבִיאִין שְׂעִירָה, צִבּוּר — מְבִיאִים פַּר וְשָׂעִיר, פַּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ״, רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״עָלֶיהָ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עָלֶיהָ״. מָה לְהַלָּן דָּבָר שֶׁחַיָּיבִים עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף כָּאן דָּבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. אַשְׁכְּחַן צִבּוּר, מָשִׁיחַ מְנָלַן? דִּכְתִיב בְּמָשִׁיחַ: ״לְאַשְׁמַת הָעָם״, הֲרֵי מָשִׁיחַ כְּצִבּוּר. יָחִיד וְנָשִׂיא — אָתְיָא ״מִצְוֹת״ ״מִצְוֹת״. וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. צִבּוּר בַּעֲבוֹדָה זָרָה יָלֵיף מֵ״עֵינֵי״ ״מֵעֵינֵי״. יָחִיד, נָשִׂיא וּמָשִׁיחַ מִ״וְּאִם נֶפֶשׁ אַחַת״ — אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד נָשִׂיא וְאֶחָד מָשִׁיחַ בַּמַּשְׁמָע. וָיו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, וְיִלְמַד תַּחְתּוֹן מִן הָעֶלְיוֹן. וְרַבָּנַן, הַאי סְבָרָא מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ, מִדְּמַקְרֵי לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לִבְרֵיהּ: ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה״, ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה״ — הוּקְּשָׁה כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה: מָה עֲבוֹדָה זָרָה — דָּבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. אַשְׁכְּחַן יָחִיד וְנָשִׂיא וּמָשִׁיחַ, בֵּין בַּעֲבוֹדָה זָרָה וּבֵין בִּשְׁאָר מִצְוֹת. צִבּוּר בַּעֲבוֹדָה זָרָה מִנַּיִן? אָמַר קְרָא: ״וְאִם נֶפֶשׁ״, וְיִלְמַד עֶלְיוֹן מִתַּחְתּוֹן. אֶלָּא, צִבּוּר בִּשְׁאָר מִצְוֹת מְנָלַן? יָלֵיף ״מֵעֵינֵי״ ״מֵעֵינֵי״. וְרַבִּי, הַאי ״תּוֹרָה אַחַת״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין יְחִידִים לִמְרוּבִּים, יְחִידִים בִּסְקִילָה — לְפִיכָךְ מָמוֹנָן פָּלֵט, מְרוּבִּין בְּסַיִיף — לְפִיכָךְ מָמוֹנָן אָבֵד. יָכוֹל נַחְלוֹק בְּקׇרְבְּנוֹתֵיהֶן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם״. מַתְקֵיף לַהּ רַב חִלְקִיָּה מֵהַגְרוֹנְיָא: טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם״, הָא לָאו הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא נַחְלֹק. מַאי לַיְיתוֹ? לַיְיתוֹ פַּר — צִבּוּר בִּשְׁאָר מִצְוֹת הוּא דְּמַיְיתוּ. כִּשְׂבָּה — יָחִיד בִּשְׁאָר מִצְוֹת הוּא דְּמַיְיתֵי, שְׂעִיר — נָשִׂיא בִּשְׁאָר מִצְוֹת הוּא דְּמַיְיתֵי. פַּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת — צִבּוּר בָּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא דְּמַיְיתוּ, וְאֶלָּא מַאי, שְׂעִירָה — יָחִיד נָמֵי הַיְינוּ קׇרְבָּנוֹ! אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְצִבּוּר בְּהוֹרָאָה מַיְיתוּ פַּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת, אִינְהוּ נָמֵי נַיְתוֹ אִיפְּכָא. אִי נָמֵי, צָרִיךְ וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה קָא מַשְׁמַע לַן. אֲמַר לֵיהּ לֵוִי לְרַבִּי: מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה? לִיתְנֵי שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה! אֲמַר לֵיהּ: כִּמְדוּמֶּה לִי שֶׁאֵין לוֹ מוֹחַ בְּקׇדְקֳדוֹ. מַאי דַּעְתָּךְ, אִמּוֹ אֲנוּסַת אָבִיו? אִמּוֹ אֲנוּסַת אָבִיו — פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן הִיא, וּבִפְלוּגְתָּא לָא קָא מַיְירֵי. וְלָא? וַהֲרֵי אִיסּוּר מִצְוָה וְאִיסּוּר קְדוּשָּׁה, דִּפְלִיגִי רַבִּי עֲקִיבָא וְרַבָּנַן — וְקָתָנֵי! בְּפִרְקִין קָא אָמְרִינַן. וְהָא בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין אֶת הַצָּרוֹת לָאַחִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין! בֵּית שַׁמַּאי בִּמְקוֹם בֵּית הִלֵּל אֵינָהּ מִשְׁנָה. וַהֲרֵי אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ,

1 בגמרא אם במתנה נוטלין לה כך יפה כחו. ולא פירש"י בש"ס יפוי כח דכתובה מה היא. והנה הרא"ש כתב אמתניתין דמוכרת למזונות שלא בבית דין. דבירושלמי מפרש יפוי כח דרבי יוסי אם באת מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי ואם באת מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי. ולכאורה אינו מובן כלל. דע"כ כוונתו כשלא יהיה לה כדי כתובתה ולא תוכל לגבות מן הלוקח כיון שהיא בעצמה מכרה למזונות כדקאמר בסמוך אחריות דנפשיה קביל עליה ויבא הבע"ח ויטרוף משא"כ כשתאמר לכתובה מכרתי וכתובתה מוקדמת לבע"ח נמצא הלוקח ממנה יש לו כח שלה ושוב אין הבע"ח יכול לטרוף. ואכתי קשה דמה בכך דיגבה הבע"ח הא כיון שהיא מוקדמת בכתובתה הרי תוציא מיד הבע"ח אם יגבה ממנו. ולכאורה היה נראה דמשכחת כגון שקנה הנכסים אחר הכתובה והחוב. וקי"ל דלוה ולוה וקנה ותפס אחד מהם מה שתפס תפס. א"כ אם תאמר למזונות מכרתי ויטרוף הבע"ח שוב לא תוכל להוציא ממנו משא"כ כשאומרת לכתובה מכרתי אין הבע"ח יכול לגבות מלוקח כיון דהוא בא מכחה והיא כבר תפסה כשמכרה לכתובה. מיהו לדעת הפוסקים שהביא הרא"ש לעיל דף פ"ו דבכה"ג שחוב וכתובה שוין לא מהני תפיסה דאשה ובע"ח קודם מטעם דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ע"ש. א"א לומר כן דא"כ אפילו כשאומרת לכתובה מכרתי יכול הבע"ח לטרוף וראיתי בספר פני יהושע שכתב בכה"ג אף שתוכל להוציא מן הבע"ח שגבה מן הלוקח מ"מ יחזור חלילה וצ"ל דכוונתו דכשכותבת סתם יכולה היא שתעשה פשרה עם הלוקח בלבד כדי שתאמר לכתובה מכרתי. משא"כ כשהדין הוא דחוזר חלילה אין יכולים שנים לעשות פשרה כמ"ש התוס' ס"פ מי שהיה נשוי. אך לפמ"ש לעיל שם דבכל מקום יכולים שנים לעשות פשרה ממילא דזה אינו. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דלא קשה מידי לפי מאי דמסיים בירושלמי תיפתר בשהוקר המקח. א"כ שפיר נ"מ כגון שהוקיר מה שקנה הלוקח ושוה מקחו כדי החוב והכתובה נמצא כשיבא מלוה בשטר ויטרוף לא תוכל היא להוציא ממנו שהרי עדיין נשאר ביד הלוקח כשיעור כתובתה. ואפילו נימא דה"ל כאשתדף בני חרי דטורף משעבדי וה"נ מה שאינה יכולה לטרוף מהלוקח משום אחריו דנפשיה ה"ל כאשתדף מ"מ יחזור הבע"ח ויגבה המותר מיד הלוקח. משא"כ כשאומרת לכתובה מכרתי אף שהוקיר ברשות הלוקח הוקיר כיון שהוא קנה מכח כתובתה שהיא מוקדמת דידיה הוא וברשותא דלוקח אתיקר ולא יכול הבע"ח להוציא ממנו. וז"ל הירושלמי אחר זה ואם באת מלוה בעדים מוכרת למזונות וחוזרת וטורפת לכתובה ולא אמרינן לה חוי זבנך תפתר בשהוקיר המקח נראה פירושו משום דבפשטות המ"ל דנ"מ במלוה בשטר כגון שמכרה ומיד בא בעל חוב בשטר שיכול לטרוף אם מכרה למזונות והיא אינה יכולה להוציא מידו משום שאומר לה הנחתי בידך אלו המעות שאצלך וקח אותם לכתובה ואין הרשות בידך להחזיק מעות אלו למזונות. ואח"כ לטרוף ממנו כדאיתא באה"ע סימן ק"ב סעיף א'. וע"ז מקשה דא"כ במלוה ע"פ גם כן א"י לומר כן. ויכול לומר לה חוי זבינך ונראה כמה מעות בידיך ותקח אותם על הכתובה מיד. ואינה יכולה לתפוס להיות ניזונת להפסיד אפילו למלוה ע"פ כדאיתא שם וע"ז משני דנפקה מיניה במלוה בשטר כשהוקיר המקח כנ"ל. ודוק:

2 וראיתי בר"ן בשמעתין שכתב וז"ל שאם תעשה כן אפשר דאתו מלוה בשטר ויטרוף הדמים מיד הלקוחות ואינה יכולה לחזור לטורפן מחמת כתובתה דה"ל מטלטלי ולא משתעבדי לכתובה וכו'. נראה שמפרש כן לשון הירושלמי ואין דבריו ז"ל מובנים לי דאי הוי הדמים כמטלטלי א"כ הא קי"ל כר"ע דינתנו ליורשים ואם הוי כמקרקע הואיל והם דמי קרקע למה הוי כמטלטלין לענין שיועיל תפיסה לבע"ח המאוחר לכתובה ולומר דה"ל כמטלטלי לגבי כתובה. ואפשר דעתו לפי דעת הרי"ף ז"ל בדף פ"ד שכתב לכושל היינו בע"ח ואמאי קרי ליה כושל שאינו גובה אלא בראיה א"כ הכא דהוי כמטלטלי המעות שביד הלוקח בע"ח קודם ודוקא מלוה בשטר ולא מלוה ע"פ וכל זה נפקא מיניה טובא לדינא וצע"ג שלא נזכר בפוסקים ועיין קונטרס אחרון.

3 שם בגמרא אמר לי תניתוה מוכרת והולכת עד כדי כתובתה. הרי"ף דיקדק מלשון זה שאינה יכולה למכור למזונות רק עד כדי כתובתה ועיין בהרא"ש שהקשה עליו מאין הוציא דין זה ולכאורה היה נראה דדקדק מיתור לשון עד כדי כתובתה דהוי סגי בהא דקאמר שתגבה כתובתה מהשאר אך היה נראה דאפילו לפי' הרי"ף ז"ל יש לפרש לשון הברייתא שאינה מוכרת אלא כדי כתובתה מטעמא אחרינא לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה נכסי בחזקת אלמנה קיימי וכו'. לפי תירוצם שם דהטעם דהוא בחזקת אלמנה למזונות טפי מכתובה. משום דמזונות יש לה לעולם א"כ במוכרת כדי כתובתה יכולים היורשים לומר לה שמכרה הכל לכתובתה ושוב אין לה מזונות ואין הנכסים בחזקתה וכיון שאבידה מזונות נאמנים ממילא שפרעו המזונות שעברו והכתובה ושפיר קאמר שמוכרת והולכת עד כדי כתובתה ולא עד בכלל דאז תאומן שמכרה למזונות. ואפשר דקשה ליה להרי"ף דאם הפירוש כן לא הוכיח הש"ס כלום מלשון וסמך לה דאינה יכולה לחזור ולטרוף דהא איכא למימר דהא דקאמר וסמך ר"ל במה שמוכרת עד כדי כתובתה הוא הסמך לה שתטרוף כתובתה מהשאר דאם לאו לא תאומן ולא תוכל לגבות כתובתה ואפשר דמזה הכריח הרי"ף ז"ל מדלא מפרש באמת הכי. ע"כ צ"ל דס"ל להש"ס דבל"ז אינה יכולה למכור למזונות רק עד כדי כתובה. א"כ ע"כ הא דקאמר וסמך לה היינו דאשמעינן דמה שמוכרת למזונות אינה יכולה לטרוף לכתובה ומזה הוציא הרי"ף סברתו ודוק:

4 אך כל זה דוחק להעמיד בדברי הרי"ף ז"ל ותו דכבר כתבנו בסוגיא דלעיל דא"א לפרש הכי דהא כבר פשיט מדתני לוי דלעולם הנכסים בחזקתה. אמנם היותר נלע"ד נכון לפרש דברי הרי"ף ז"ל והרא"ש ז"ל על מכונם והוא דהרא"ש ז"ל כתב לקמן דבגבתה מקצת כתובתה יכולים היורשים לסלק כתובתה אפילו לאנשי גליל דאל"כ כל אשה תגבה כתובתה ותשייר דינר א' להיות ניזונת כל ימיה והנה לסברת הרי"ף הנ"ל דאמרינן דאינה יכולה למכור אלא כשיעור כתובתה א"כ נראה דלפ"ז דה"ה כשגובה מקצת הכתובה א"י למכור אלא כפי המותר מכתובתה וליכא שום חשש שאם לא תשייר אלא דינר לא תוכל למכור אלא בדינר ולפ"ז היה נראה דהרי"ף ז"ל ל"ל סברא זו של הרא"ש וס"ל דלעולם א"י לסלקה עד שתגבה כל כתובתה והוי קשה ליה להרי"ף ז"ל כיון דברייתא זו מיירי בתקנתא דאלמנה שתשייר שיעור כתובה וכתבו התוס' דמאי נ"מ אם תמכור למזונות או לכתובה משום דטובה גדולה לפניה שתמכור לכתובה בפעם אחת ותקח כל המעות מיד לידה א"כ קשה דה"ל לברייתא למתניתין תקנתא עדיפא טובא לאלמנה שתמכור מיד עד שיעור כתובתה ותקח המעות הכל לידה בפעם אחת ותשייר דינר א' ואחר כך תמכור כל הנכסים למזונות כדין המוכרת למזונות ולמה נקט שתמתין עד לבסוף ותשייר שיעור כתובה אלא ודאי דכיון שמוכרת לכתובה נפחת משיעור מכירתה למזונות שאינה מוכרת אלא כדי כתובתה הרי דדברי הרי"ף ז"ל מוכרחים ומפורשים ועתה נראה דהרא"ש לשיטתו אזיל דס"ל דבגבתה מקצת כתובתה שוב יכולים היורשים לסלקה אם כן אינו מוכרח הוכחת הרי"ף ז"ל דהא דלא קתני שתמכור מיד לכתובתה הוא משום תקנתא דידה כדי שלא יסלקו היתומים אותה ונלע"ד דטעם הרא"ש ז"ל באמת דלא ניחא ליה לתרץ קושיתו דא"כ כל אשה תגבה כתובתה ותשייר דינר א' כמ"ש לשיטת הרי"ף ז"ל משום דאכתי קשה ליה היכא דניזונת מפירי דארעא דמודה הרי"ף ז"ל דניזונת יותר משיעור כתובתה כמו שהוכיח מברייתא דלקמן דף ק"ז דתנן מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה כמו שהביא הרא"ש ז"ל א"כ בכה"ג קשה דתגבה כתובתה ותשייר דינר א'. אלא דאין כל כך קושיא על הרי"ף דיכולים היורשים לומר שלא תזון מפירי דארעא וממילא אם תמכור לכתובה לא תוכל למכור עוד א"נ דהאלמנה עצמה חוששת שמא לא תוכל להיות ניזונת מפירי דארעא מיהו לולי דברי הרי"ף היה אפשר לתרץ ההיא ברייתא דלקמן ומחלק דהיכא דלא מכרה כלום לכתובתה ניזונת לעולם אפילו יתר מכדי כתובתה כההוא דלקמן דף ק"ז אבל אם כבר מכרה לכתובתה קצת אינה נזונית אלא כשיעור כתובתה והטעם הוא משום קושית הרא"ש עצמה דא"כ כל אשה תגבה כתובתה עד דינר א' אלא דלא ניחא ליה לחלק בהא כנלע"ד הדברים ברורים ודוק:

5 תוס' ד"ה וסמך לה וכו' וא"ת מאי נ"מ וכו'. הנה לפי דברי הירושלמי הנ"ל דיפוי כח היא לה שלא תמכור בפירוש למזונות משום בע"ח בשטר שלא יבא ויטרוף כנ"ל אין מקום לקושית התוס' שהקשו דמאי נ"מ לה מיניה דודאי כיון שאין חילוק בין שתמכור למזונות או לכתובה טובה הוא לה שתמכור לכתובה משום בע"ח והנראה דהקושיא התוס' הוא לפי הס"ד דחוזרת וטורפת ועצה טובה קמ"ל דאם כן מאי נפקא מיניה דאם יבא מלוה בשטר הלא תוכל לומר שהיא מוקדמת אך זהו לפמ"ש לעיל דפירוש הירושלמי הוא משום דאם תמכור למזונות יחזור חלילה אבל לפמ"ש דנ"מ כשהוקיר המקח א"כ אפילו אם חוזרת וטורפת נ"מ אם יוקיר כל כך. ועיין בסמוך. וק"ל: ועמ"ש בסמוך לעיל בשם הר"ן:

6 שם בגמרא איבעיא להו זבין ולא איצטרכו ליה זוזי וכו'. נראה לפרש סמיכות איבעיא זו לכאן משום דלפמ"ש התוס' ד"ה וסמך לה וכו' ועוד אם ניסת וכו' א"כ לכאורה אי נימא דהיכא דלא איצטרכו ליה זוזי הדרא זביני א"כ קשה דה"נ נימא דכשתנשא ולא תצטרך למזונות ממילא תתבטל המכירה ושפיר תגבה כתובתה מן הקרקע וצ"ל דלא הדר זביני אך לפמ"ש דהא דמוכרת לכתובה הוא טובה לה בל"ז לפי מאי דמסיק דאינה חוזרת וטורפת לכתובה כשמוכרת למזונ' ונפקא מיניה משום בע"ח מוקדם שפיר יש לומר דהדרא זביני א"כ לבתר דפשיט דאינה חוזרת וטורפת שפיר איבעיא להו בזבין וכו'. ודוק:

7 תוס' ד"ה אי הכי וכו' וקשה לפ"ז וכו'. נראה דס"ל לרש"י דכיון דמצד הדין מקח בטל א"כ נהי דארבא בעקולי כיון דשכיח הוצרכו לתקן שלא יהא המקח בטל. משום דא"כ אתה מכשילן. אבל במילתא דלא שכיחא אף דלא ה"ל מקח טעות כל כך איכא לאוקמי אדינא דהמקח בטל. וגם דאיכא למיהב טעמא טובא דכיון דמידי דשכיחא הוא ה"ל לאתנוי ולא הוי אונס כל כך כדאיתא בריש מכילתין דילמא אונסא דשכיחא שאני כיון דאיבעיא לאתוני ולא אתני איהו אפסידה אנפשיה וה"נ כיון דקאמר נמצא אתה מכשילן משמע דבסתם חוששין לזה הלקוחות א"כ יש לומר דה"ל לאתנוי משא"כ היכא דלא הוי ארבא בעקולי דלא שכיחא היה ראוי שיהא המקח בטל אלא ע"כ דבאמת הוי ארבא בעקולי א"כ יש לומר דר' נחמן דלא נחית להך סברא דנמצאת אתה מכשילן לכך קאמר המקח בטל אבל לעולם בלא ארבא בעקולי אלא דלא איצטרכא ליה זוזי אין המקח בטל וס"ל לרש"י ז"ל דאדרבא מהא דקאמר בתר הכי והילכתא משמע דלא נפשט האיבעיא דאל"ה ל"ל הילכתא ותו דמשמע מלשון דקאמר היינו דאמר לה משמע דמסייע ליה. וק"ל

8 מתניתין ר"ש אומר מן הנשואין וכו'. כתב הר"ן די"מ דמן הנשואין מוכרת אפילו לכתובה. דהא היתומים מרויחין בזה מזונות ומפרשים נמי הא דקאמר הש"ס בשלמא מן הנשואין משום מזוני היינו ריווח המזונות. והקשה הר"ן עליהם דהא לרבנן מוכרת שלא בבית דין אפילו מקצת כתובה אע"ג דלא אבידה מזונות לדידהו ולכאורה מדברי התוס' לקמן ד"ה מתניתין מני וכו' ומסיימי מדקתני מוכרת אפילו ד' וה' פעמים וכו' משמע משום דאכתי לא הפסידה מזונות מוכרת לכתובה שלא בבית דין עכ"ל. משמע דס"ל דכל שיש לה מזוני מוכרת אפילו לכתובה אע"ג שכתבו בפירוש דלא הפסידה מזונות. והנה בספר פני יהושע כתב לתרץ אותן המפרשים דס"ל כמ"ש הרא"ש דבקיבלה מקצת כתובה יכולים היורשים לסלקה כבר אם כן הוא ריוח ליתומים שיכולים לסלקה. ולא נהירא חדא דזה אינו אלא לאנשי גליל אבל לאנשי יהודה בל"ז יכולים לסלק כתובתה ואין ריוח ליתומים במכירת מקצת כתובתה ומתניתין סתמא קתני. ותו דלעיל בריש פרקין אבעיא ליה להש"ס הניזונת כאנשי יהודה או נזונת כאנשי גליל. ותו דאכתי לא מתרצא דהא קתני במתניתין לקמן דמוכרת ד" וה' פעמים א"כ במכירה שניה מה ריוח יש ליתומים דהא כבר היה רשות בידם לסלק כתובתה ממכירה ראשונה ולפענ"ד נראה לפרש לשון הש"ס דקאמר בשלמא מן הנשואין משום מזוני דמשמע משום מזוני מוכרת אפילו לכתובה דיש לומר דהתקנה היה לטובתו דהא עיקר הקושיא אינו אלא מן האירוסין מ"ט פירש"י דמ"ט לא אטרחוה לבוא לבית דין כשאר מוצאי שטר חוב. א"כ יש לומר דבשאר בע"ח אין פסידא במה שהולך לבית דין לתבוע חובו. משא"כ באשה אם תצטרך לילך לבית דין תפסיד מזונות לפי דעת רש"י ז"ל בר"פ אע"פ דבתובעת מקצת כתובתה בבית דין נמי אין לה מזונות אפילו לרבנן דר' שמעון כמ"ש הר"ן שם בטעמו ולהכי תיקנו שתמכור שלא בבית דין ולא תטצרך לתבוע בבית דין והיינו דקאמר בשלמא מן הנשואין משום מזוני. ואין לתמוה במה שחששו לטובת אלמנה טפי מטובת היתומים. זה אינו חדא דיש לחוש יותר במזונות לטובת האלמנה דהא מזונות האלמנה קודמים אפילו למזונות הבת משום דלענין זילותא אלמנה עדיפא ליה. ותו דאין זה גריעותא ליתומים שאם תצטרך לגבות מעט מכתובתה אם תצטרך לבא לפני בית דין ותאבד המזונות. ממילא תתבע כל כתובתה ואין זה טובתה דהא אם רוצים לסלק כתובתה בל"ז יכולים לסלק כיון שקיבלה כבר מקצת כתובתה. כמ"ש הרא"ש לאנשי גליל וכ"ש לאנשי יהודה. מיהו לדברינו עדיין אינו אלא כשמוכרת מקצת כתובתה לרבנן אבל כשמוכרת כדי כל כתובתה לרבנן או מקצת כתובתה לר"ש דאבידה מזונות אין טעם בזה במה שמוכרת לכתובתה שלא בבית דין מן הנשואין. רק דבזה כיון דאבידה מזונות שפיר שייך טעם המפרשים הנ"ל. מיהו יש לומר דסגי בטעם קמא שכתבנו דאפילו במוכרת כל כתובתה תיקנו שמוכרת שלא בבית דין משום פסידא דידה. כיון דחזינן דלמזוני תקנו שתמכור שלא בבית דין משום שלא ישתהא עד שימכרו הבית דין. ע"כ תיקנו שמוכרת שלא בבית דין. וכ"ש דיש לחוש שאם תצטרך לילך לבית דין תיכף כשתתבע תאבד מזונותיה ולא תגבה הכתובה עד שימכרו הבית דין. ודוק:

9 אך אכתי לפי דעת התוס' לעיל בר"פ אע"פ דבתובעת מקצת כתובתה יש לה מזונות. לא מתרצא דבריהם הכא בד"ה מתניתין מני כנ"ל. וצ"ע וק"ל: ועיין מ"ש לקמן בזה בדף צ"ח ע"א בדבריהם ז"ל:

10 תוס' ד"ה אלמנה מן האירוסין הוא דלא נפיש חן דידה וכו'. נראה דלא ניחא להו כפירש"י דאכתי נשמע מהא דקתני ברישא מכרה כתובתה או מקצתה וכו' לא תמכור השאר אלא בבית דין דאתי כר"ש אע"ג דמיירי בנשואה שהיה לה חיבת ביאה אפ"ה ס"ל דכיון שאין לה מזונות לא תמכור השאר אלא בבית דין א"כ מאי קמ"ל בסיפא בגרושה מן הנשואין משא"כ לפי' התוס' בתרא ניחא דגרושה צריכה חן יותר אבל לפי' קמא צ"ע ויש ליישב דלא פלוג במכרה מקצתה בין נשאר עדיין הרבה או לא וכיון דאם לא נשאר אלא מעט מכתובתה לא שייך חינא דאין לה לגבות כל כך תו לא פלוג. וק"ל:

11 תוס' ד"ה לאתוי וכו'. וזהו מילתא דפשיטא וכו'. לכאורה קשה דהא קי"ל דאינו יודע אם פרעתי חייב וה"נ דמי לא"י אם פרעתי כיון דבודאי נתחייב במזונות וספק אם נתגרשה ואע"ג דהיינו דוקא כשטוען המלוה ברי הא איתא בח"מ ריש סימן פ"ב דבמלוה בשטר אפילו שניהם אינם יודעין אוקי השטר אחזקתו וחייב לשלם וכן כתב הש"ך בח"מ סימן נ"ט א"כ ה"נ כיון דודאי נתחייב במזונותיה וספק אם מגורשת אין ספק מוציא מידי ודאי ולא דמי להא דאמרינן לעיל דף פ"א במתו בעליהן עד שלא שתו דמספק אינה נוטלת כבר כתבנו שם דספק סוטה שאני דעשאו רחמנא כודאי כל זמן שלא שתתו וצ"ל דס"ל כמו שהוכחנו לעיל מדברי התוס' דף צ"ו ע"ב ד"ה ור' יוסי וכו' דחוב במזונות מתחיל בכל יום ויום וה"ל כאינו יודע אם נתחייבתי ומ"מ לא ה"ל תו מילתא דפשיטא ואין מזה תמיהה על רש"י ז"ל דהא לדעת כמה פוסקים החיוב מתחיל משעת כתיבה ותו דכבר כתבנו לעיל דאפילו בספק פרעון קודם כיון דהחוב הוא ודאי והפטור ספק אין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש הש"ך בריש סימן ע"ה וצ"ל דהכא שאני משום דנכסי בחזקת יתמי קיימי בכה"ג עכ"פ לאו מילתא דפשיטא היא מיהו לפי' רש"י לפנינו דמיירי בגרושה מן האירוסין דע"כ צ"ל דהא דאית לה מזונות מן הבעל הוא משום דאגודא ביה עדיפא טפי מארוסה דעלמא דל"ל מזוני' א"כ בכה"ג פשיטא דכשמת אין לה מזונות ואפילו בהגיע זמן דנתחייב כבר מ"מ נראה פשוט דתנאי כתובה דאת תהא יתבא בביתי וכו' אינו אלא משעת נשואין. אלא דבלשון משנה ירושלמי שהביאו התוס' לעיל דף נ"ח ד"ה ואפילו כולן וכו' הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלת משלו וכו' משמע דיש לה מזונות. ויש לדחות. וצ"ע שלא נזכר בדברי הפוסקים. ועיין קונטרס אחרון:

12 תוס' ד"ה בבתוליה וכו'. דהא בקנס של נערה וכו'. וכן גבי נערה המאורסה. הקשה מהרש"א לפמ"ש התוס' דדרשינן בעולת בעל לק"מ ע"ש. ולענ"ד נראה דכוונת התוס' כן הוא כיון דחזינן גבי קנס וגבי נערה מאורסה דילפינן מבעולת בעל דכתיב גבי נערה מאורסה וילפינן נמי מיניה לקנס דאין אחר עושה בעולה שלא כדרכה א"כ ה"נ לענין כהן גדול נמי ניליף מיניה אי הוי כתב בתולה בלא יו"ד להכשיר שלא כדרכה ולקמן הקשו התוס' אהא דקאמר דלר' אליעזר ור"ש בתולה שלימה משמע למעט בוגרת הא חזינן דבתולה לאו שלימה משמע לענין שלא כדרכה גבי קנס וגבי נערה המאורסה וא"כ למה ממעט הכא בוגרת על זה שפיר כתבו התוס' דמזה אין ראיה דהא ע"כ הכא נצטרך לומר דהב' בבתוליה אפילו אי כתב בבתולה בלא י' ע"כ נמעט שלא כדרכה כמ"ש התוס' לקמן דהב' ע"כ משמע דקאי אמקום בתולים לענין שלא כדרכה א"כ כיון דלא דמי לשאר מילי לענין שלא כדרכה ליכא למילף מבעולת בעל והדרינן לסברא דלר"א ור"ש בתולה שלימה משמע ולמעט בוגרת ושפיר איצטריך היו"ד בתוליה לרבות בוגרת משא"כ לר"מ דס"ל בתולה ואפילו מקצת בתולה משמע ממילא הוי מרבינן בוגרת אפילו אי הוי כתב

13 בבתולה בלא י' והוי דרשינן למעט שלא כדרכה דלא נילף מבעולת בעל ואפ"ה הוי אמרינן דבוגרת כשירה כיון דס"ל בתולה ואפילו מקצת בתולה וע"כ י' דבתולים אתי לאשמעינן דכולה בתולים בעינן למעט בוגרת וכי היכא דלא נמעט ג"כ שלא כדרכה מיו"ד דבתולים הוצרך הב' בבתוליה לרבות וק"ל:

14 תוס' ד"ה בתולה שלימה וכו' וקשה לרבי וכו'. ולכאורה נראה הא דהקשו מקנס ולא מנערה בתולה דכתיב גבי נערה מאורסה בסקילה משום דיש לומר גבי נערה מאורסה דילפינן מבעולת בעל דאין אחר עושה בעולה שלא כדרכה ה"א דה"ה בוגרת אבל מקנס שפיר הקשו דאי ניליף מנערה המאורסה הא שם נתמעט בוגרת אע"ג דיש לומר דס"ל דילפינן מבעולת בעל דכתיב גבי נערה המאורסה דבתולה לאו שלימה משמע וה"א דדוקא בנערה המאורסה נתמעט בוגרת מקרא ולא גבי קנס א"כ תקשה דניליף גם הכא לענין כהן גדול דלאו שלימה משמע והיינו שכתבו התוס' בקושיא שניה על תנא דס"ל דכל מקום שנאמר בתולה נערה משמע הקשו סתם דל"ל נערה בכל מקום משום דהתם קשה גם גבי נערה מאורסה כיון דלשון בתולה משמע נערה אין לרבות בוגרת משלא כדרכה דכתיב ביה בעולת בעל אך לפי מ"ש בסמוך לפרש מה שכתבו התוס' בס"ד ושמא יש לומר וכו'. דהכא דכתיב בבתוליה דמרבינן מהב' שלא כדרכה לפסול תו ליכא למילף מבעולת בעל דכתיב גבי נערה המאורסה כיון דחזינן דהתורה מיעט שלא כדרכה א"כ ממילא למסקנת דבריהם מתורץ קושית התוס' מקנס וק"ל:

15 וא"ל דאדרבא נימא איפכא דילמא כוונת התורה הכא ג"כ כמו גבי קנס למעט בוגרת ולרבות שלא כדרכה ואיצטריך היו"ד דבתוליה למעט בוגרת כי היכי דאיצטריך לנערה גבי קנס למעט בוגרת אע"ג דבתולה שלימה משמע משום דלא נילף מבעולת בעל וכיון דכתיב בתולים איצטריך לכתוב הב' בבתוליה לרבות שלא כדרכה דלא למעט אותו מיו"ד דבתולים אך דזה אינו דכיון דאיכא למימר כנ"ל דהב' דבתוליה לפסול שלא כדרכה וממילא דיוד דבתולים לרבות בוגרת דלמעט בוגרת לא איצטריך דבתולה שלימה משמע ומבעולת בעל ליכא למילף דהא מיעטה התורה שלא כדרכה ואיכא למימר איפכא כנ"ל וממילא אמרינן להקל גבי בוגרת ולהחמיר גבי שלא כדרכה דשלא כדרכה גריע טפי מצד הסברא ולא דמי לסקילה וקנס משום דהתם מוכרח לומר נערה ולא בוגרת וק"ל:

16 שם בא"ד ההוא בתול' איצטריך לכדרשינן ליה וכו'. כבר כתבתי לעיל בר"פ אלו נערות דף ל' על מה שכתבו התוס' שם ד"ה איכא בינייהו דר"ש בן מנסיא סבר ליה כר"א ור"ש דבתולה שלימה משמע א"כ כיון דר"ש בן מנסיא לא דריש הני דרשות דהתם א"כ תקשה עליו דמאי איצטריך גבי קנס למעט בוגרת ועיין מ"ש שם לתרץ קושיא זו. עוד נראה לולי דבריהם ז"ל דיש לומר דנהי גבי קנס ילפינן מבעולת בעל דאפילו באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולן חייבין בקנס ואין חילוק בין העראה לשלא כדרכה מ"מ הכא גבי כהן גדול דנפקא מבבתוליה דכתבו התוס' לעיל משום דמשמע במקום בתולים וכו' א"כ יש לומר דהיינו דוקא שלא כדרכה ממש אבל העראה דהוא במקום בתולים הוא בכלל בוגרת דכיון דמיעט התורה מקצת בתוליה לר"מ מי' דבתולים גם העראה בכלל א"כ יש לפרש הא דקאמר לעיל דף ל' דאיכא בינייהו בעולה לכ"ג היינו ע"י העראה וס"ל כר"מ ושפיר איצטריך גבי קנס למעט בוגרת וק"ל. אבל התוס' שם ל"ל סברא זו כמ"ש שם:

17 עוד יש לומר לולי דבריהם ז"ל לעיל דהא דאיצטריך לר' מאיר בבתוליה להכשיר שלא כדרכה ולא ילפינן ליה מבעולת בעל דכתיב גבי נערה מאורסה דהכא אתי להכשיר אפילו ע"י הבעל דלגבי נערה מאורסה בעל עושה אפילו בעולה שלא כדרכה אע"ג דע"י הבעל בל"ז ה"ל אלמנה וגרושה מ"מ נ"מ לענין יבום דמדאורייתא חייבי לאוין בני יבום נינהו משא"כ בחיייבי עשה כדאיתא בפרק כיצד דף כ'. משא"כ בר"פ אלו נערות דקיימי שם אליבא דר"ע דס"ל דחייבי לאוין לאו בני חליצה ויבום נינהו כדאיתא ביבמות דף ט' ע"א ע"כ קרא אתי לפסול שלא כדרכה אפילו ע"י אחר אפילו אי ס"ל כר"מ דבתולה אפילו מקצת בתולים וצ"ע בזה ובלימוד הישיבה הארכנו בזה. וק"ל:

6 תוספות על כתובות פתח ↗

8 ר"ן על כתובות פתח ↗

אלא מן האירוסין מ"ט. לא אטרחוה רבנן בבי דינא ככל שאר מוציאי שט"ח כך פרש"י ז"ל ואחרים פירשו בשלמא מן הנשואין מוכרת אפילו לכתובתה שלא בב"ד כדי שתפסיד מזונות ולא נהירא בשלמא לר"ש איכא לפרושי הכי כמו שכתבתי במשנתינו כיון דסבירא ליה שמפסדת מזונות במקצת כתובה אבל לרבנן שאינה מפסדת אלא בכל הכתובה וכדאי' לפלוגתייהו בסמוך מה הועילו בתקנתן הרי היא יכולה להזהר שתשייר קצת לכתובתה ותמכור השאר שלא בב"ד ולא תפסיד מזונות אלא כפרש"י ז"ל עיקר:

17 כתובות פתח ↗

אֶלָּא: שִׁיתָּא קְרָאֵי כְּתִיבִי? ״נַעֲרָה״ ״נַעֲרָה״ ״הַנַּעֲרָה״. ״בְּתוּלָה״ ״בְּתוּלוֹת״ ״הַבְּתוּלוֹת״, תְּרֵי לְגוּפַיְיהוּ, חַד לְכִדְאַבָּיֵי, וְחַד לִגְזֵירָה שָׁוָה. אִיַּיתַּרוּ לֵיהּ תְּרֵי. חַד — לְאֵתוֹיֵי חַיָּיבֵי לָאוִין, וְחַד — לְאֵתוֹיֵי חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת.

« הפלאה על כתובות צ״ו ע״ב הפלאה על כתובות צ״ח ע״א »